בחג השבועות אין מצוות מיוחדות כבשאר הרגלים. בסוכות יש את מצוות סוכה, ונענוע ארבעת המינים. בפסח יש את מצוות אכילת מצה, וליל הסדר. אך בשבועות אין מצווה מן התורה הנהוגה בזמן הזה שמייחדת את החג. עיקרו של חג זה היא השמחה על כך שזכינו להיות העם הנבחר ולקבל את התורה במעמד הר סיני.

ישנם מנהגים שונים שמיוחדים לחג השבועות אותם נוהגים עם ישראל לקיים מידי שנה.

מקור המנהג ללימוד התורה בליל שבועות

בליל קבלת התורה כשהיו עם ישראל במדבר, התגבר עליהם היצר הרע ונרדמו כולם. הקב"ה הוצרך להעירם על ידי קולות וברקים. בשביל לתקן את החטא הזה, נהגו בקהילות ישראל להיות ניעורים בליל שבועות ולעסוק בדברי תורה.

בזוהר הקדוש נכתב על הלומדים בלילה הזה: "כָּל אֵלּוּ שֶׁמְּתַקְּנִים אֶת הַתִּקּוּן בַּלַּיְלָה הַזֶּה וּשְׂמֵחִים בּוֹ, כֻּלָּם יִהְיוּ רְשׁוּמִים וּכְתוּבִים בְּסֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְבָרֵךְ אֹתָם בְּשִׁבְעִים בְּרָכוֹת וּכְתָרִים שֶׁל עוֹלָם הָעֶלְיוֹן". והאר"י הקדוש כתב: "שׁכָּל מִי שֶׁנִּשְׁאַר עֵר כָּל הַלַּיְלָה וְלֹא נִרְדַּם כְּלָל – מֻבְטָח לוֹ שֶׁיַּשְׁלִים שְׁנָתוֹ וְלֹא יֶאֱרַע לוֹ שׂוּם נֵזֶק. לָכֵן, יֵשׁ לְהִשְׁתַּדֵּל מְאֹד בְּדָבָר זֶה".

ברוב החסידויות נוהגים להישאר ערים לאורך כל ליל שבועות, ולנצל את הזמן ללימוד תורה ולאמירת "תיקון ליל שבועות" – סדר לימוד מיוחד לליל שבועות המכיל את הקטעים הפותחים והמסיימים את פרקי התורה הנביאים והכתובים, משניות, תרי"ג מצוות ועוד. אך יש חסידויות וקהילות בהם לא נהוג לקיים את המנהג.

האדמורי"ם נוהגים לערוך טישים מיוחדים במהלך החג, לומר דברי תורה ולשיר עם החסידים שבאים להסתופף בצילם מניגוני החג. בתפילת השחר נהוג לומר את פיוט האקדמות לפני קריאת התורה.

אכילת מאכלי חלב – מקורות המנהג

המשנה ברורה מביא שהטעם לאכילת מאכלי חלב הוא מכיוון שבמתן תורה נצטוו ישראל על השחיטה, נמצא שכל כליהם היו אסורים שהיה בהם בשר שאינו כשר. והדבר היחיד שהיה להם לאכול זה חלב. ואנו עושים זכר לזה.

ובלשון המשנ"ב: "ואני שמעתי עוד בשם גדול אחד שאמר טעם נכון לזה כי בעת שעמדו על הר סיני וקבלו התורה [כי בעשרת הדברות נתגלה להם עי"ז כל חלקי התורה כמו שכתב רב סעדיה גאון שבעשרת הדברות כלולה כל התורה] וירדו מן ההר לביתם לא מצאו מה לאכול תיכף כי אם מאכלי חלב, כי לבשר צריך הכנה רבה לשחוט בסכין בדוק כאשר ציווה ה' ולנקר חוטי החלב והדם ולהדיח ולמלוח ולבשל בכלים חדשים כי הכלים שהיו להם מקודם שבישלו בהם באותו מעת לעת נאסרו להם ע"כ בחרו להם לפי שעה מאכלי חלב ואנו עושין זכר לזה".

ישנו עוד טעם, שהתורה נמשלה לחלב, כפי שאומר הפסוק: "דבש וחלב תחת לשונך" (שיר השירים ד, יא). ולכן ביום מתן תורה אוכלים חלב ודבש שנמשלו לתורה. "גם נוהגין בקצת מקומות לאכול דבש וחלב מפני התורה שנמשלה לדבש וחלב כמש"כ דבש וחלב תחת לשונך וגו'" לשון המשנה ברורה.

הרב מנחם מנדל מרופשיץ הביא עוד טעם לאכילת מאכלי חלב: הגימטרייה של המילה חלב היא 40. ובשבועות אוכלים מאכלי חלב לזכר 40 הימים שבהם שהה משה על הר סיני ולמד את התורה כולה.

לערכו המספרי של חלב, 40, יש משמעות נוספת והיא 40 הדורות שחלפו ממשה רבינו שכתב את התורה, עד לדורו של רבינא ורב אשי שכתבו את התורה שבעל פה, התלמוד. בנוסף לכך,  הגמרא נפתחת באות מ' – "מאמתי" במסכת ברכות.  ומסתיימת באות מ' – "בשלום" במסכת עוקצין.

ישנו טעם נוסף למנהג: על פי הזוהר, כל אחד מ-365 הימים בשנה מקביל לאחת משס"ה (365) מצוות לא תעשה שבתורה. התורה אומרת: "רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלקֶיךָ; לא-תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ". מכיוון שהיום הראשון להבאת הביכורים הוא שבועות (התורה קוראת לשבועות "חג הביכורים"), חציו השני של הפסוק – הימנעות מאכילת בשר בחלב – הוא מצוות ה'לא תעשה' המקבילה לחג השבועות. כך, בשבועות אנחנו אוכלים שתי סעודות, האחת חלבית והשנייה בשרית, ונזהרים שלא לערבב בין השניים, ובכך מקיימים את המצווה הזו.

נקודה נוספת: אנחנו מצווים לא להשתמש באותה כיכר לחם בארוחה בשרית ואחר כך בארוחה חלבית, שמא דבק בה משהו מהבשר. בכך שאנחנו אוכלים שתי סעודות, בשרית וחלבית – אנחנו משתמשים ממילא בשתי כיכרות. זאת, במקביל לקרבן "שתי הלחם" המיוחד שהוקרב במקדש בשבועות.

טעם נוסף שמובא בספרי חסידות הוא: הר סיני עליו ניתנה התורה נקרא גם "הר גַבְנוּנִים" מלשון גיבנות – פסגות. הר של שיאים נעלים. "גבינה" מזכירה לנו את הר סיני. מלבד זאת. גימטריית המילה גבינה היא 70, והיא מזכירה את 70 הפנים של התורה.

קישוט בית הכנסת בעציצים ופרחים

רבים נוהגים לקשט את בית הכנסת בענפים וצמחים יפים וריחניים, לכבוד התורה שניתנה לנו בחג השבועות. וכיוון שהתורה מוסיפה חיים, נהגו לקשט את בית הכנסת בענפים מן הצומח שמבטאים חיים, וכשם שגם בזמן מתן תורה הר סיני התעטף בצמחים לכבוד התורה (לבוש).

ויש מניחים ענפים שיש בהם ריח, כדי להוסיף עונג ושמחה, ולבטא את מעלתה הרוחנית של התורה, שאמרו חכמים (שבת פח, ב), מכל “דיבור ודיבור שיצא מפי הקב”ה נתמלא כל העולם כולו בשמים”. ויש נוהגים להניח ענפי אילן, מפני שבחג השבועות נידונים על פירות האילן, ועל ידי הנחתם יזכרו להתפלל עליהם (מ”א תצד, ה). אבל אין לוקחים ענפים של עצי פרי, כדי שלא לאבדם בחינם.

ראשיתו של המנהג לפני כשש מאות שנים באשכנז (מהרי”ל, רמ”א תצד, ג), ומשם התפשט לרוב עדות ישראל, ספרדים ואשכנזים כאחד. אלא שהגאון מווילנא התנגד למנהג, משום שהוא דומה למנהג הגויים, שמקשטים את בתיהם בעצים לכבוד חגם, והתורה ציוותה שלא לחקות את מנהגיהם, שנאמר: “וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ” (ויקרא יח, ג). ויש נוהגים על פיו.

לדעת רוב הפוסקים אין פגם במנהג, מפני שהאיסור ללכת בחוקות הגויים הוא רק כאשר יש במנהג משום פריצת גדרי הצניעות והענווה, או שהוא מנהג שאין בו שום טעם ותועלת, והוא נעשה רק מפני חיקוי מנהגי הגויים שמבוססים על אמונות תפלות. אבל כאן שיש לנו טעמים טובים למנהג, אין לחשוש שמא הוא נראה כהליכה בחוקות הגויים. וכן נוהגים ברוב הקהילות לקשט את בית הכנסת בענפים וצמחים יפים וריחניים. ויש נוהגים גם לקשט את הבתים בענפים ופרחים.

הערה חשובה הנוגעת לשנה זו במיוחד: כיוון שהענפים משמשים לנוי, הם אינם מוקצה, אלא שאם חג השבועות חל ביום ראשון, אין להניח את הענפים בשבת, שאין להכין משבת ליום טוב.